חצי שנה בטיול הגדול

סוף ספטמבר

מציינים 6 חודשים בטיול הגדול.

התרוממות רוח בהגשמת החלום. מטיילים נהנים ומתקדמים. ההרגשה טובה והסיפוק גדול.

מסיימים כעת 3 חודשים בארצות הבלקן שבהם נהנינו מאד, שהם 90 יום מחוץ למדינות האיחוד, מהם חודש עם אורחים נהדרים באלבניה, ואנחנו כבר מתרגשים לקראת המעבר ליוון.

הסתיו כבר בפתח. בערבים ובלילות כבר קריר, טפטופי גשם פה ושם.

המחשבה שהסתיימה לנו עונת הרחצה בים - קצת מטרידה. מקווה להספיק עוד קצת ים בימים הבאים בחופי סרנדה וקשמיל בדרום אלבניה, ואולי גם ביוון.

מקדישים תכנון אנרגיה וזמן לקראת הביקור בארץ: מפגש עם הילדים והנכדים, התעדכנות והשלמות בנעשה במשפחה, בכפר ובין החברים. חלוקת הזמן בסופי השבוע המשפחתיים. להספיק להשלים הר של משימות שיש לנו, בזמן קצר.

מוזר שאין באמת בית פיזי לחזור אליו. הבית מושכר. 

אני בטוח ויודע שבכל מקום שנגיע בארץ, לילדים למשפחה ולחברים נרגיש בבית. 

אנחנו רגילים לנדודים, למעבר מחניון לחניון, מארץ לארץ, שפות שונות נופים אחרים. חודש נדודים בארץ - קטן עלינו. 

ביקור בארץ ישמח אותנו ויתן לנו הרגשה טובה וביתית.

כל הזמן אני אומר לסמדר - נגיע לארץ, נלך לאכול אצל ״אחמד את סלים״ או ב״לבנונית״ באבו גוש, לחוש את ההבדל בין ישראל והבלקן בתפיסת הזמן והאירוח במסעדות.

בלבנונית באבו גוש לפני שאתה יושב השולחן מלא סלטים, פיתות וכל טוב. באלבניה - זמן אחר… שב, תנוח, יש את כל הזמן שבעולם… קצת ראקי -המשקה המקומי, ועובר זמן עד שאתה מקבל את האוכל.

אלבניה מדינה יפה.יש ויכוח בין המטיילים הישראלים לגבי אלבניה: חלק אומרים עזה. מדינה מפגרת בתשתיות בכבישים ובדרך השרות לתייר. חלק כמוני - אומר, מדינה תיירותית. נוף וחופים מדהימים. היופי שלה באותנטיות שלה. באופי שלה. אנחנו בבלקן ולא במדינות מערב אירופה. 

המוני גרמנים הולנדים וצרפתים מגיעים לראות בדיוק את מה שיש למדינה להציע. אחר ושונה מבארצות  מערביות אחרות.

באלבניה - כל 100 מטר תחנת דלק, וכל תחנה שניה נטושה. כל 200 מטר Lavazh מגרש לרחיצת מכוניות. האלבנים מאוהבים ברכבים שלהם, מרצדס חדשה או גרוטאה - תמיד מצוחצחת ונקיה.

אין ירקות ופירות בסופרים, רק בחנויות ירקות בשווקים או בצידי דרכים, ותמיד סחורה ישר מהשדה לפי העונה. החריג זה ייבוא אבוקדו ובננות שיש בשפע כל הזמן. 

הברזים הפתוחים בצידי הדרכים שתמיד עומדים לידם רכבים ואנשים ממלאים מיכלי מים - מלמד כי אין מים זורמים בכל בית או שהמים הזורמים בבתים באיזורים מסוימים אינם ראויים לשתיה.

לא אחת ראינו במדינות הבלקן צינור מים זרוק בנהר הסמוך ומשאבה ששואבת ישירות לקו או למילוי מיכל בגובה.

גם קידוחים פרטיים המשמשים את בעלי המקום נפוצים מאוד. כל אחד יכול בחלקתו לקדוח באר לשימושו הפרטי.

נראה שאין תוכנית מתאר שמגדירה יעודי שטחים לפי שימושים למגורים, מסחר, תעשיה, חקלאות, וכ'ו.

כל אחד בחלקת האדמה שלו יכול לעשות מה שהוא רוצה. חשמל מים וביוב באחריותו.

וכך רואים מגרש אחר מגרש תחנת דלק כולל רחיצת מכוניות ומוסך, ליד מטע זיתים וליד מפעל בלוקים, סמוך לבית מגורים מפואר וסוכנות שיווק רהיטים, וכו׳.

שטחי חקלאות נרחבים. חקלאות ביתית כפרית, איש איש בחלקתו.

הרבה מגרשי מכירה של טרקטורים וציוד חקלאי לאורך הדרכים. 

עדרי צאן, פרות חזירים וטרקטורים נראים בכבישים ראשיים.

האלבנים שהצלחתי לדבר איתם - אוהבי ישראל. כולם מציינים את תרומתה של אלבניה בהצלת יהודים בשואה, ואת הרצון המשותף של שתי המדינות לעצמאות ומיגור כל האויבים סביב.

יתושים זבובים דבורים, וחיות אחרות…

מעופפים קטנים ומטרידים גדולים, שחלקם חשוב בטבע אך מטרידים  את בני האדם.

הדבורים מגיעות בכל ארוחה שמנסה להתנהל בטבע באופן נורמלי. הן נדבקות לכל שבב מזון שנראה בשטח. לא עוקצות, אבל בהחלט מטרידות. נכנסות לקראוןן ועפות מיד כשפותחים את דלת הרשת.

אני חושב שמונטנגרו היתה אלופת הדבורים. ידועה לי חשיבותם לטבע, לחקלאות ולחקלאים. בשטחים חקלאיים רואים הרבה מאד כוורות דבורים בעיקר באיזורי ההר, אבל למה להיכנס לצלחת ? 

זבובים זאת עוד צרה צרורה. מציקים מטרידים ובלתי נסבלים. פיתחנו תורת לחימה להשמדת הזבובים בקראוון: מגבת מטבח בהצלפה. לא תמיד מצליחה, אבל עם השקעה סזיפית עקשנית ותמידית - הקטנו את האוכלוסיה בבלקן. אין לזבוב גבול והוא ממש ממש בכל מדינה ומקום.

היתוש לעומת זאת - באמת צרה צרורה שנוגסת בעיקר בסמדר אבל לא רק. היתושות אוהבות למצוץ את דמה. אני  סובל לעיתים נדירות וחוטף עקיצה מרגיזה… אבל את הזימזום המטריד ליד האוזן בלילה - גם אני שומע.

אתמול, ניהלנו מלחמה בלהקת יתושות שהשתלטה על המרחב האווירי של הקראוון. מחצות הלילה ועד 02:30 בבוקר, הפעלנו את כל השיטות הידועות לנו לתפיסת היתושות. הרגנו כ 10 ואולי יותר ונפלנו עייפים לשינה עד שעת בוקר מאוחרת. לא בטוח שהשמדנו את כולן.

הסתיו כבר בפתח הטמפרטורות יורדות. הגשם מטפטף ואנחנו מקווים לשינוי מהותי במטרד מעצבן של זבובים ויתושים.

יש לנו דלת רשת בכניסה לקראוון, יש לנו רשתות בכל החלונות. אבל הממזרים זריזים מאיתנו, ובכל כניסה ויציאה - הם בפנים עוד לפנינו.

ראינו בעלי קראוונים שמדליקים נרות נגד החרקים מחוץ לרכב. עוד לא ניסינו… ויש גם מכשירים המאדים חומר בתוך החלל שגם אותו עוד לא ניסינו… אולי בהמשך. 

נשמח להמלצות מבעלי ניסיון.

הקפה

בארץ שתיתי קפה אחד ביום. בדרך כלל בעגלת הקפה בכפר ידידיה. יוני ידע בדיוק איזה קפה אני אוהב: חם,חם,חם, בכוס חד פעמית גדולה אחד סוכר וחלב שקדים. 

יתרון ביתי גדול שיש עגלה במרכז הגוש, האווירה החברים ותמיד הקפה המדויק כמו שאני אוהב.

גם בימים שעבדתי בלניאדו שתיתי קפה, בעגלת קפה בבניין המרפאות. גם שם השנים עשו את שלהן, ועובדי הקפה למדו להכיר את שגעונות הקפה שלי - חם,חם,חם.

גם היום אני שותה בדרך כלל קפה אחד ביום.

המשבר התחיל עם בעיות השפה והתקשורת. קשה להסביר בכל יום מחדש מה אני רוצה, ולעיתים רחוקות אני מקבל את הקפה שאני אוהב.

בדרך כלל אין  כוסות Teke Away. הספלים קטנים והקפה מוגש פושר, על גבול הקר…

בבלקן שותים קפה טורקי, קטן חריף שאני לא אוהב.

השיא היה במקדוניה הצפונית, שם היו רק מכונות קפה אוטומטיות בכל מקום: בבתי הקפה, בתחנות הדלק ובמסעדות. רק מכונות קפה אוטומטיות.

גם מכונה, גם כתוב ״במקומית״, וגם כשאני מצליח לתרגם, מפצח את סוג הקפה, כמות הסוכר והחלב, אני מקבל משקה מגעיל פושר ולא טעים…

מספר הפעמים שהתמוגגתי מנחת ואמרתי - וואלה קפה כלבבי - היו בודדות בלבד.

מתגעגע לקפה טוב בארץ ☕️